אפס ביחסי אנוש - שאלות של מודעות עצמית
הצפייה בסרטה של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש" היתה עבורי חוויה קולנועית חזקה.
הדיאלוגים, המשחק המעולה של כל השחקניות, המוזיקה, הצילום והז'רגון הישראלי-צבאי, בתיזמון מושלם, הותירו אותי עם חיוך גדול משולב בנימה של עצבות.
הרעיון להציג את אפרוריות יומן של חיילות ומפקדות בתפקיד משרדי בבסיס דרומי מאובק ומרוחק, שונה כל כך מהאופן שבו מצטייר הצבא בתקשורת ובקולנוע הישראלי. לא לחינם הוא נקרא באנגלית Zero Motivation.
היה קל מאד להזדהות עם זהר (דאנה אבגי) ועם דפי (נלי תגר), החיילות השבוזות. עם התמונה הידועה של דפי מצמידה אקדח סיכות לרקה בפרצוף דכאוני ועם זהר שמכלה את זמנה במשחק שולה המוקשים במחשב הצהלי.
אך יותר מכל משכה את תשומת ליבי דמותה של רמה, אותה מגלמת בכשרון רב שני קליין. הפרק שמתמקד בה הוא הנוגע ביותר ללב.
קצינה חדורת מוטיבציה וחסרת מודעות עצמית, מזוהה לגמרי עם ערכי המערכת, מתאימה את עצמה לקודי הפיקוד הגבריים, מאמינה בכל ליבה שהדרך להצלחה במסגרת הזו היא הקפדה מלאה אחר נוהלים ביורוקרטיים חסרי הגיון, שתביא לה את היוקרה, הקידום וההצלחה. ופעם אחר פעם היא ניגפת מול מפקדים אדישים וצוות חיילות שחוק.
מול דמותה של זהר, הצינית, שמטילה ספק ומנופפת כל העת בחוסר התכלית שבעבודתן, בולטת עוד יותר ההזדהות של רמה עם המערכת הצבאית. רמה יכולה להגיד לזהר, רגע לפני ביקורת משרדית, ללא טיפה של ציניות: "יום אחד תתעוררי ותביני שהיית שנתיים בצבא ולא תרמת כלום, לא טבעת חותם. אז הנה ההזדמנות שלך לתת תרומה קטנה לצה"ל".
המערכת הצבאית היא ארגון המאפשר להתבונן בתהליכים, דמויות ושיבושים הקיימים בכל ארגון ומערכת שאנחנו עובדים או חברים בו, אך בהקצנה יתרה. דמותה הקיצונית של הקצינה רמה מאפשרת כל אחד ואחת למצוא בה קצת מעצמם כעובדים בארגון.
האם אנחנו שואלים את עצמנו עד כמה המקום שאנחנו עובדים בו הוא נכון לנו. עד כמה אנחנו מממשים בו את הפונטציאל, את היכולות? עד כמה אנחנו מוערכים ומנוהלים על ידי האנשים המתאימים ועד כמה אנחנו מקור להשראה וללמידה לאנשים שאנחנו מנהלים.
רמה מציבה לנו מראה מול הפנים, לפעמים ההשתקפות שלה לא כל כך מחמיאה לנו...