לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? או איך לא חוזרים אלינו אחרי ששלחנו קורות חיים
זה אולי המשפט המוכר ביותר של גיבור הספר, הולדן קולפילד מספר ההתבגרות הידוע
התפסן בשדה השיפון של די. ג'יי. סלינגר.
ובפרפרזה לעולם העבודה -
רבים ממחפשי העבודה יזדהו בוודאי עם התיאור הזה:
אנחנו מוציאים משרות מעניינות, מתאימות לנו, תפורות לנו בול! מזדרזים ושולחים קורות חיים.
ואז יושבים מול המחשב בציפורניים כסוסות. עוברת שעה, עוברות שעתיים, עובר יום, עוברים יומיים ואין תגובה. אנחנו מתוסכלים ומגלים סימני יאוש. משם קצרה הדרך לשאלות מדכדכות דוגמת, איך יכול להיות? אם למשרה הזו לא חזרו אלי, הסיכויים שלי הולכים וקטנים ועוד ועוד.
אז לאיזה בור שחור הולכים קורות החיים המצויינים שלנו?
התשובה אינה חד משמעית. יש לה כמה מענים די טרוייאליים - כל משרה מתפרסמת בערוצים שונים כדי להגדיל את החשיפה שלה, לכל משרה מגיעים עשרות אם לא מאות קורות חיים.
כמגייסים אנחנו זקוקים בדרך כלל ל-20-30 קורות חיים מתאימים לאחר סינון ראשוני, כדי להתחיל את תהליך הגיוס ומשם לשלבים הבאים של הגיוס. כך שככל המשרה אטרקטיבית יותר, כמות קורות החיים שנשלחו גדולה יותר וכך הסיכוי שדווקא הקובץ שלנו יעלה בגורל, קטן.
אז מה עושים?
יש כמה פעולות שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את רמת התגובה לקורות החיים שלנו:
התאמה – לבצע התאמות חוזרות ונישנות של קורות החיים למשרה המבוקשת כדי שרמת ההתאמה שלנו למשרה תודגש ותבוא לידי ביטוי בצורה ברורה ומלוטשת.
לנסות לאתר איש או אשת קשר בחברה המגייסת שימליץ על המועמדות שלנו. כזכור, "חבר-מביא-חבר" הוא מקור גיוס מוערך המקבל קדימות רבה אצל מגייסים ומנהלים.
לא להציף – תבדקו היטב את תיאור התפקיד ותשלחו מועמדות רק למשרות שמתאימות לניסיון ולידע שלכם.
ובניגוד להולדן, לשמור על אופטימיות, התפקיד הבא שלכם יגיע, גם אם ייקח קצת זמן.